פסק דין
זוהי תביעה כספית בעילה נזיקית ע"ס 384,000 ₪.
א. תמצית טענות התביעה:
1. התובע הינו איש עסקים בתחום הנדל"ן וביום 19.05.09 הגיש, באמצעות עו"ד אהוד גנות, תביעה כספית בתיק אזרחי 167943/09 להשבת סך של 350,000 ₪ נגד משה ודוד בלס (להלן: "בלס") ונגד עו"ד מולרד אשר נמחק מהתביעה (להלן: "תביעת ההשבה").
בתביעת ההשבה עתר התובע לשני סעדים:
הסעד הראשון, התבסס על סך 350,000 ₪ ששילם התובע לבלס, ע"ח רכישת דירה ברחוב רידינג 33 ת"א (להלן:"הדירה"), בהתאם לזיכרון דברים שנחתם בין התובע לבלס ביום 29.07.07.
הסעד השני, היה לחייב את בלס, בתשלום הפרש בסך 100,000 $ בין המחיר בו רכש מהם את הדירה (200,000$) לבין שווי הדירה בעת הגשת התביעה (300,000$). לכתב תביעת ההשבה צורפו נספחים, שהם אישורים בכתב ובחתימת משה בלס, שהוא קיבל מהתובע 300,000 ₪ ע"ח רכישת הדירה.
2. מיד לאחר הגשת כתב התביעה וטרם שנקבעה ישיבת קד"מ ראשונה, סוכם בין הצדדים לתביעה דנן, שהנתבע ייצג את התובע בתביעת ההשבה במקום עו"ד אהוד גנות. הנתבע ייצג את התובע החל מישיבת קד"מ הראשונה ועד למתן פסה"ד ע"י כב' השופטת גרוסמן ביום 27.12.11, והתובע שילם לנתבע את מלוא שכר טרחתו.
למרות שבתביעת ההשבה, עתר התובע לחייב את בלס, בין היתר, בהפרש שווי הדירה, הנתבע הגיש לביהמ"ש תצהיר עדות ראשית של התובע, מבלי שצירף חוו"ד שמאי, או כל מסמך אחר, אשר יתמוך בטענת התובע, לפיה שווי הדירה בעת הגשת התביעה היה 300,000$.
3. בפסה"ד בתביעת ההשבה קבעה כב' השופטת גרוסמן, כי בלס הפר את הסכם רכישת הדירה וכי התובע רשאי לקבל פיצויים והשבה בגין הפרה זו (עמ' 13 ש' 20 -21 לפסה"ד שם). בהמשך פסה"ד נקבע, שבהעדר חוו"ד שמאי, או ראיה אחרת בעניין שווי הדירה במועד הגשת כתב התביעה, לא הוכח שווי הדירה. לכן דחתה כב' השופטת גרוסמן, את דרישת התובע לפיצוי בסך 100,000 $ (עמ' 14 ש' 30 עד עמ' 5 ש' 6 לפסה"ד שם).
טוען התובע, כי הנתבע היה אמור להבהיר לו, שללא חוו"ד או ראיה אחרת לשווי הדירה – לא תוכח תביעתו, והיה על הנתבע לדרוש מהתובע, להמציא חוו"ד כזו. לטענתו, הנתבע לא הסביר לו זאת, לא דרש חוו"ד כזו ואף לא מסמכים אחרים להוכחת שווי הדירה. לכן, טוען התובע, הנתבע זנח את הוכחת רכיב זה של התביעה.
4. טוען התובע, שהוא סמך על מקצועיותו וניסיונו הרב של הנתבע, והיה בטוח שהוא ממלא את תפקידו כראוי, אך בשל רשלנות הנתבע, דחה ביהמ"ש את תביעתו לפיצוי בסך 100,000 $.
לכן ומכיוון שלטענת התובע, הנתבע הוא האחראי היחיד לדחיית התביעה לפיצוי בסך 100,000$ יש לחייבו לשלם לו סכום זה.
בתצהיר עדות ראשית מטעמו הוסיף התובע, כי אילו היה מתבקש ע"י הנתבע להגיש חוו"ד שמאי, או כל ראיה אחרת להוכחת הפרש שווי הדירה, היה עושה כן. לטענתו, לא זנח את סעד הפיצוי בגין ההפרש במחיר, והראייה לכך היא, שבסיכומיו ניסה הנתבע להוכיח את הפרשי הדירה ואת קיומו של הסעד.
5. לגרסת התובע, אין ממש בטענת הנתבע, לפיה כב' השופטת גרוסמן קבעה שסכום העסקה – תמורת רכישת הדירה, היה 200,000 $ בצירוף משכנתא בסך 870,000 ₪. זאת, כיוון שזיכרון הדברים מיום 29.07.07 קובע כי מחיר הדירה היה 200,000 $ ללא כל קשר למשכתנא שהייתה אמורה להיות מסולקת ו/או חלק מסכום הרכישה.
לטענתו, כב' השופטת גרוסמן קבעה, שמשה בלס הפר את ההתקשרות בניהם, בכך שלא אפשר לרשום הערת אזהרה ולא מסר לתובע ייפוי כוח, ולכן קבעה השבה של 300,000 ₪ וכן שהתובע זכאי לפיצוי בגין הנזק, אלא שהנזק לא הוכח.
6. בחקירתו העיד הנתבע, שעל הדירה רבצה משכנתא שאודותיה ידע רק כשלושה חודשים לאחר שחתם על זיכרון הדברים הראשון ולאחר ששילם 300,000 ₪. לכן, מבחינתו, רכש את הדירה בסכום של 200,000$. זו הסיבה, כך התובע, שבזיכרון הדברים לא נזכרה המשכנתא, ולכן לגרסתו בלס היו אמורים לפרוע את המשכנתא.
לדבריו, הוא לא חתם על זיכרון הדברים מיום 24.9.0.7 - נספח ב' לכתב התביעה. הוא אישר בחקירתו שהנתבע אמר לו שכדאי לחזור מהתביעה, לגבי ההפרש בשווי הדירה בסך 100,000 $. לדבריו, התובע תירץ הצעתו זו בכך, שחיבר את המשכנתא שרבצה על הדירה לסך של 200,000$ המצוינים בזיכרון הדברים. התובע טוען, שהוא לא הסכים עם דעה זו של הנתבע, ולדעתו אין כל קשר בין יפוי כוח שבלס היו אמורים לתת לו, לבין המשכנתא. עוד העיד התובע, שהוא והנתבע הגיעו למסקנה שכמעט בלתי אפשרי לגבות מבלס סכומים שנפסקו לחובתם, אך לא דובר על נושא מומחה לעניין שווי הדירה.
מטעם הנתבע הוגשה חוו"ד שמאי של נאור בינבר אשר קבע, כי בחודש מאי 2009 ערך הדירה למטרת שווי שוק בהתאם למצבה, למכירה ממוכר מרצון וקונה מרצון, היה 1.2 מיליון ₪ או 300,000 $. בחקירתו העיד שלהערכתו שווי הדירה בשנת 2007 היה נמוך מ-300,000 $ הנ"ל בין 10-15%.
ב. תמצית טענות ההגנה: